דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) ‏(16 באוקטובר 1886, י”ז בתשרי תרמ”ז1 בדצמבר 1973, ו’ בכסלו תשל”ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של “המדינה שבדרך”, המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאִחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.

בן-גוריון פעל למען הממלכתיותסיסמה “ממעמד לעם”) ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (פרשת אלטלנה ופירוק מטה הפלמ”ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה”ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונהובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדיםומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. היה ממקימי מפא”י ועמד בראשה, לאחר פרישתו ממנה הקים אתרפ”י שהתאחדה עם מפא”י למפלגת העבודה הישראלית.